למרות היות התמר אחד משבעת המינים ,מקומו נפקד מן הארץ בתחילת המאה הקודמת .

החזרתו לנוף הארץ ישראלי שייכת בעיקר לבן ציון ישראלי,יהודי רב פעלים בן העליה השניה.

תמרים הובאו לארץ ממצרים כבר ב1924,אך גידולם לא עלה יפה.

בשנת 1933 הביא בן ציון חוטרי תמרים ונטע אותם בגן רחל(רחל המשוררת ,חברתו) ,מול בית הקברות של כנרת, מי שהופקד על גידול התמרים וטיפוחם היה שמואל סטולר.

בשנים האחרונות זקנו העצים ונעקרו.

עד לשנות החמישים המשיכו בן ציון ושותפו יאני אבידוב לנסות ולהביא חוטרים בני זנים שונים מארצות ערב.

גן נוסף שגם אינו קיים עוד הוא גן בן ציון לזכרו של בן ציון שנהרג בשנת 1954 באסון מעגן.

בענף התמרים ישנן כמה "עונות".

עונת הקיוץ, שבה מסירים את הקוצים על מנת שאפשר שיהיה לטפל בעץ,עבודה עוקצנית ודוקרנית שמחייבת תשומת לב מרובה.

עונת ההפריה שבה אוספים את האבקה מפריחות הזכרים ,מייבשים אותה ואז מפזרים אותה על הפריחות של עצי הנקבות.

עונת הקשירה,שבה קושרים טבעת חבלים לענפים המרכזיים,לטבעת זו קושרים את האשכולות שלא יקרסו תחת משקלם.

עונת העטיפה שבה עוטפים את האשכולות ,בעיקר של הזנים היבשים.

עונת הגדיד ,בה גודדים את התמרים אחרי שנה של השקיה,ריסוס , טיפול והרבה עבודה קשה.

אז גם כיום שאפשר להנות משפע של תמרים מזנים שונים, (כן…כן…אל תיצמדו למג'הול המפורסם והידוע,נסו גם את האחרים ולא תצטערו.) ראוי לזכור את האיש שחלם והגשים ומילא לנו את הארץ בעץ ובפרי הכל כך מיוחד.